שנתיים מאסר למנהל חשבונות ב"אסיה מדיקל" בגין גניבה בידי עובד

כתב האישום והסדר הטיעון

ב- 29.4.2010 הגיש עו"ד אלירם גלעם מפמת"א לבית משפט זה, כתב אישום נגד מאיר רבינוביץ, יליד 1942 (להלן: "הנאשם"). כתב האישום מייחס לנאשם עבירות גניבה ממעביד, זיוף ומרמה לפי סעיפים 415, 391, 418 ו-420 לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן: " חוק העונשין").

את העבירות עבר הנאשם בין מאי 2008 לאפריל 2009, תוך כדי עבודתו כמנהל חשבונות שכיר בשותפות רפואית בשם "אסיה מדיקל" שפעלה במתחם בית חולים "אסותא" בתל-אביב (להלן: השותפות").

בישיבת ה-31.10.10, הודיעו באי כוח הצדדים, עו"ד ג'נט דודג' (להלן: " התובעת") ועו"ד יוסי סקה שמונה לייצג את הנאשם מטעם הסנגוריה הציבורית (להלן: " הסנגור"), על הסדר טיעון אליו הגיעו. בהתאם להסדר, העובדות שביססו את עבירות קבלת דבר במרמה ושימוש במסמך מזויף וסעיפי האישום הרלוונטיות לעבירות אלה נמחקו. הנאשם הודה, שבמספר רב של הזדמנויות, גנב מהשותפות סכום כולל של 408,468 ש"ח. כדי להסוות את הגניבה זייף מסמכים שונים ביניהם מסמכי בנק.

ההסדר כלל הסכמה עונשית לפיה המליצו ב"כ שני הצדדים להשית על הנאשם 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, שאר רכיבי הענישה לא סוכמו. לבקשת הסנגור, הטיעונים לעונש נדחו בכדי ללמוד את תצהירי נפגעי העבירה, שהגישה התובעת, ועל מנת לאסוף נתונים באשר למצבו הכלכלי של מרשו.

הראיות והטיעונים לעונש

התובעת הגישה את גיליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם - במ/1, עותק מגזר דינו של הנאשם בת"פ 4938/02 (בית משפט השלום בתל-אביב) - במ/2 והצהרת נפגעי עבירה - פרופ' אברהם צ'רניאק, פרופ' מיכה רבאו וד"ר עמיר סולד במ/3.

היא הדגישה את חומרת מעשיו של הנאשם, הנגזרת מגובה הסכום שגנב ממעבידיו ושאותו לא החזיר, מהפגיעה החמורה שפגעה הפרת האימון שהמעבידים נתנו בו (כמפורט בבמ/3), ומהעובדה שאין זו הסתבכותו הראשונה של הנאשם בעבירות מאותו סוג, בגינן אף ריצה 15 חודשי מאסר בפועל (ת"פ 4938/02 בימ"ש שלום ת"א).

ולמרות החומרה - לנוכח הודאת הנאשם, גילו המתקדם ומכלול נסיבותיו האישיות, ביקשה התובעת לאמץ את ההסדר, המאזן, לגישתה, בין האינטרס הציבורי והפרטי, ובלבד שיוטל על הנאשם קנס ופיצוי.

הסנגור הגיש כראיה לעונש מסמכים שונים - במ/4 - המשקפים את מצבו הרפואי והכלכלי כיום. הוא ביקש, באופן טבעי, לא להחמיר עם מרשו, וליתן משקל משמעותי להודאתו המיידית, שחסכה זמן שיפוטי יקר.

הנאשם איבד את אשתו לפני מספר שנים ולאחר ההסתבכות בתיק זה, ניתקו שני בניו את קשריהם איתו. כיום הוא אדם חולה, בודד, חסר כל, מיואש, עד כדי דיכאון שהביאו לביצוע מספר ניסיונות אובדניים.

חרף חומרת העבירות ועמדת התביעה באשר לרכיבי הענישה הכספיים, ביקש הסנגור לקבל שהדרך הראויה להשבת הכספים שנגנבו, הינה במסגרת תביעה אזרחית. לתמיכה הגיש אסופת פסקי דין והפנה להחלטה בת"פ 40138/07 שיצאה מלפני בית משפט המחוזי. שם נקבע (כב' השופט מודריק) כי סוגיית הפיצוי מתבררת בערכאה אזרחית וכי גניבה בידי עובד ממעבידה שהיא חברה, אינה דומה לגניבה מאנשים קשיי יום שניזוקו בידי עבריין אשר מתקשים להגיש תביעה אזרחית.

שמיעת טיעוני הצדדים, עיון במסמכים שהוגשו ושקילת מכלול הנסיבות לחומרה ולקולה, מבססים מסקנות כדלקמן:

1.      הסדרי טיעון - ככלל, נוהגים בתי המשפט לכבד הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, במידה והוא סביר והגיוני ויש בו לאזן כראוי בין האינטרס הציבורי שהתביעה מייצגת לבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם. בהתקיים איזון כזה, בית המשפט יכבד את הסדר הטיעון, בהתאם להלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון, בהרכב תשעה שופטים, בע"פ 1958/98 פלוני נ' מ"י, פ"ד נז (1), 577 בעמ' 590.

2.      מדיניות הענישה - הערך המוגן שבסיס עבירת גניבה ממעביד הינו יחסי האמון שבין עובד למעבידו. קשייהם של מעבידים להתגונן מפני הפרת אימון על ידי "אויבים" מבית הם בבסיס החומרה היתירה שרואה המחוקק בעבירה, שהיא עבירת פשע אשר לצידה שבע שנות מאסר כעונש מקסימאלי, ראו ע"פ (מחוזי ת"א) 72220/04 מדינת ישראל נ' כהנים, פדאור (לא פורסם) 96(9) 76.

3.   בהקשר לעבירות כלכליות, רלוונטית הוראת סעיף 63(א) לחוק, המסמיך את בית המשפט להטיל קנס גבוה פי ארבעה מטובת ההנאה או הנזק שנגרם עקב העבירה. מטרת המחוקק לפגוע בכיסיהם של עבריינים על מנת להרתיעם ולהפוך ביצוען של עבירות כלכליות לבלתי כדאי. הלכה היא, שבעבירות כלכליות יינתן משקל עודף לשיקולי הרתעה על פני משקל נסיבותיו האישיות של נאשם, ראו פסקי הדין בע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (3) בעמ' 729; רע"פ 3641/06 ד "ר צ'צקס נ' מדינת ישראל, וע"פ 789/99 דרעי נ' מדינת ישראל.

4.  פיצוי נפגעי העבירה -  פיצוי נפגע העבירה הוא אינטרס ציבורי, בעל חשיבות חברתית ומוסרית גדולה. בע"פ 395/77 צור נ' מ.י, פד"י לו(2) 589, בעמ' 599 פסק בית המשפט העליון מפי כב' השופט  ח. כהן בהקשר זה כדלקמן:

" מדיניות בתי המשפט בפלילים צריכה להיות, לעודד נאשמים שיתקנו את המעוות שעיוותו במעשה עבירתם: ואין עידוד אלא בידיעה שמה שיתקנו יותר, ימתיק עליהם בית המשפט את דינם יותר, וכך אומנם מנהג נהוג בבתי המשפט שלנו מימים ימימה, שאין לך עילה להקלת העונש, טובה ויעילה ומרשימה מעילת השבת הגזילה או שיפוי הניזוק. וכן להיפך: עילה טובה וסבירה להחמרת העונש היא שהגזלן לא השיב מאומה, בין שבזבז את הגזילה ובין שהוא אוגר אותה לכשישוחרר".

5.       עיקרון הענישה האינדיווידואלית - חרף החומרה, בית המשפט הגוזר את הדין מאזן בין שיקולים שונים ביניהם גמול, הרתעה, שיקום, מניעה (ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 594, 601), תוך התייחסות ספציפית לנאשם שבפניו לנסיבותיו האישיות בהתאם לעיקרון הענישה האינדיווידואלית. ראו בהקשר זה פסק דינה כב' השופטת ד' דורנר בע"פ 5106/99 אבו-ניג'מה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 350, 354.